פפפפפפפ תקשיבו אני לא יודע מאיפה זה בא לי עכשיו, אבל פתאום נזכרתי שכשהייתי ילד, אמא שלי היתה קונה לי נוגט במרכולית של הקיבוץ של סבתא שלי, קיבוץ עין הנצי"ב, ליד בית שאן, היינו הולכים למרכולית ביחד, ואמא שלי היתה לוקחת קופסת פלסטיק כזאת צ'וקומוקו, עם נוגט בפנים, ומעבירה אותה אצל הקופאית, ומשלמת, לא בכסף, אלא במספר של סבתא שלי, ככה שילמו אז בקיבוץ, ואחר כך היינו הולכים לבית של סבתא, והייתי פותח את הקופסה של הנוגט, ומוציא אותו החוצה, זה היה מין גוש כזה, חום וגדול, עם כתם לבן בבפנים שלו, וזה היה מתוק, מתוק מדי, מתוק שאפשר למות, אבל אני הייתי בגיל כזה, שבו לאכול דברים כאלה זה כיף, אין אשמה ואין חרטה ואין כרס שעירה שגדלה בחורף כשמזמינים כנאפה בוולט בשש בערב כדי לא להירדם בחדר עריכה. אוי לי ויי פתאום נזכרתי בגוש המופלא הזה, של הנוגט, איי איי איי אני זוכר את הטעם הפשוט שלו, ואת המרקם המופלא שלו, קצת קשה וקצת רך, אחחחח לפעמים הייתי אוכל אותו ככה, כמו שהוא, כמו שאוכלים חלבה, ולפעמים הייתי חותך ממנו פרוסה שמנמונת, ותוחב אותה בין שתי פרוסות לחם לבן, ואז הייתי אוכל סנדוויץ' עם נוגטטטטט באמצע, אוי אוי אוי זה היה הדבר הכי טעים בעולם, הכי טעים בעולםםם, מה הייתי נותן עכשיו בשביל פרוסה כזאת נחמדה עם נוגטטטט, אוי שאלוהים יעזור לי איך בא לי את הנוגט הזה בתוך הפה שלי, בתוך הבטן שלי, בתוך הלב שלי, בתוך הנשמה השבורה שלי, איי איי איי, פתאום נזכרתי בנוגט המופלא הזה המתוק הזה המופלא הזה, אחחחחחח, פעם כשהייתי ילד טעמתי נחמה.