מאז ומעולם לא הסתדרתי עם בנות. בנים תמיד היו החבר`ה המועדפים עליי; הם מצחיקים, הם מדברים דוגרי, הריב הכי גדול שלהם מסתיים בכאפה בעורף, לא מעניינים אותם הרבה דברים ובתור הבת היחידה בחבורה הייתי האמא- החברה-האחות-הנסיכה. כשגבר יגיד לך “איזה יופי רזית” זה תמיד יהיה בטון של “יא מהממת” כשאשה תגיד לך את זה , תמיד מתחת לשפם שהיא מסירה מדי שבוע (אצל מזל. עם חוט) היא תסנן “כלבה”. כשתיכנסי לחדר עמוס גברים, כולם יעבירו סקירה זריזה (איש איש וטעמו- אני אתמצת את זה לתחת וציצי), אף אחד מהם לא ישים לב למגף/ ז`קט/ סיכה בשיער. כשתיכנסי לחדר עמוס נשים, כולן תעברנה סקירה זריזה והתלחששות קצרה המסכמת את מגרעותייך (זה בד”כ מתנקז למחשוף, לגובה העקב, איפור וצורת הליכה). נשים הם עם “ריגשי”. לא יעזור לאף אחת. יש לנו תכונה כזאת להאמין בלב שלם שהכל סובב סביבנו. אם הוא עייף ולא בא לו לצאת אז הוא סתם זקן ובעצם לא רוצה לראות אותנו הערב. אם נעשה תסרוקת מושקעת והוא יגיד שכ”כ יפה לנו פזור, ישר נעלב והוא יישאר המנ-מנייאק שלא יודע להחמיא ולפרגן. יש לנו גם נטייה לשכנוע עצמי עמוק. גבר יגיד לנו ש”הוא לא בטוח”, ש”זה לא נראה לו זה” ומייד מתכנסות אגודת המכשפות על בירה/קפה/יין ומגיעות למסקנה הבלתי נמנעת: “הוא כ”כ מאוהב שזה מפחיד אותו”, “הוא נרתע ממך, כי את הראשונה שהזזת לו משהו בלב”, “אויש אחותי הוא כ”כ רוצה אותך, הוא פשוט מנסה לשמור על פאסון”. כלומר, ככל שגבר יסרב לנו יותר, אנחנו נשתכנע שהוא רוצה אותנו יותר ואם לא נחשוב על זה לבד, תמיד תבוא איזה חברה, א-גיטה נשומה, שתעדכן אותנו. נשים הם כמו ADSL, השאיפה שלהן היא שאינפורמציה תעבור לכמה שיותר אנשים בכמה שפחות זמן. לראיה הנה סיפור; הייתי עם חברה (X )אצל מישהי (Y) שעשתה על האש. לשם הגיעו בחור וידידה (Z ו- D), חברים טובים. בילינו ערב בנעימים. למחרת פעלה השרשרת הבאה: Z שאלה את D אם אני מוצאת חן בעיניו, D אמר שכן, אז Z פנתה ל Y, Y העבירה את האינפורמציה ל X שהעבירה אליי. הסכמתי להצעה הישירה (!) והמרגשת, X התלהבה והודיעה על כך ל Y ששמחה להודיע ל Z שיש מצב לשת”פ והיא בישרה זאת לD שכבר באותו ערב התקשר. יש לציין שלשרשרת הנ”ל לקח פחות מחצי דקה להעביר את האינפורמציהBACK & FORTH . מוד “פינוק”. מי לא שמע, מי לא מכיר? כלבות פמיניסטיות קשוחות, בד”כ. עד שמגיעה השעה המאוחרת, העקבים לוחצים לנו בקרסול, הראש הסתחרר קלות מהאלכוהול, הבטן משמיעה קרקורי רעב של 4 לפנות בוקר ואז הגבר המקסים שלנו לוקח אותנו לאכול. אנחנו? תואמות ג`יזל וסינדי קרופורד שכמותנו נאכל נקניקיה בלחמנייה בשעה שכזו? או. אז זהו. שלא. הוא יזמין, אנחנו נשתה דיאט קולה כדי לאזן את כמות הבירה בדם ונלטוש עיני עגל לקטשופ שהוא מפזר בנדיבות. ואז זה מגיע, אנחנו מניחות ראש על כתפו המסוקסת, משרבבות שפתיים אדמדמות ועיני מלאך, ומשמיעות בקול של ילד בן ארבע את המשפט הבא “פוצי אני רוצֵה לטעום” (חשוב לשים לב לניקוד). בעעעע…. (ותודה לגק-גק). סכסוכי גברים-נשים הם צרה מוכרת, שני הצדדים בד”כ פועלים מתוך המחשבה השגויה שמה שהם מצפים שיקרה אכן יקרה. כלומר, היא שמה שמלה, מתאפרת, דוחקת אצבעות מטופחות לנעל עקב צרה ואם היה גרם מדרגות היא גם הייתה נעמדת בקצהו ומצפה כי העלם המקסים (נושא הפרחים כמובן) יאבד פעימה, יבלע רוקו בהתרגשות כלבלבית ובעיניים נוצצות יגמגם “את.. את.. כ”כ אלוהית”. בפועל זה בד”כ טפיחה קלה על הישבן והמשפט המתוחכם “סחה, מאמי, יפה לך”. יש כאלה שמסתפקים בשתיקה שבד”כ פירושה הסכמה, במקרה הזה זה פשוט הזמנה למוות בייסורים. הקונפליקט בין הציפייה (איך שאנחנו מדמיינות את הסיטואציה בראש) והפרקטיקה (מה שקורה בפועל), הוא זה שיוצר את הריבים האדיוטיים האלה. נו, אתם יודעים על מה אני מדברת, הריבים האלה שאנחנו צורחות “תקח אותי הביתה! עכשיו!” ואז נוסעים בדממה מופתית (כולל הרדיו) אלייך הביתה ואיך שהרכב נעצר את מתה שהוא יגיד לך משהו והוא מת שאת תגידי משהו ואז או שאת יוצאת מהרכב בטריקה שתאלץ אותו לקחת את הרכב למוסך לשיפוץ (אחריי שיסיים לרוץ אחרייך כמובן) או שאת זורקת מין משפט עוקצני שכל תכליתו לעורר את הגבר לצידך לריב או לפחות להתנצל עמוקות על החטא הנוראי שביצע. בין גברים לנשים אנחנו מכירים את כל הטריקים, את מה הם מתכוונים כשהם אומרים, למשל, “רוצה לקפוץ אליי לראות סרט?” (= “סקס, אצלי, תגלחי רגליים”), אנחנו יודעות מה האינטרס. אבל הסכסוכים האמיתיים, הכואבים, המרושעים באמת קיימים בין נשים לנשים. פה אין סקס “כעס” ואין סקס “פיוס”. כאן כלבה לכלבה, זאב. אין כמעט חברות אמיתיות (תודה לאל על ק`, “אישתי” האהובה, היחידה במינה), מעטות הנשים שבאמת ובתמים אכפת להן מצרתה של חברתה. והכי עצוב? שאנחנו מסוגלות לשנוא מישהי, בלי שנכיר אותה בכלל. רובנו חיות על גבול השרמוטה- פוריטנית, מחייכות אחת לשנייה, עושות אחת לשנייה גילגולים בשיער (מי שלא יודעת מה זה שתבוא אליי, אלופה בזה), “מקשיבות” אחת לשנייה ומתחת לזה מסתתרת בד”כ איבה גדולה או לפחות אי-חיבוב מצוי. מכל הנשים שקיימות בעולם, אתם יודעים מי הכי מפחידה אותי? זאת שלעולם לא אסמוך עליה? אותה אחת, שבמסיבה ההיא, שנורא נפגעת וברחה לך דמעה קטנה ויצאת מהר מהר החוצה שאפחד לא יראה שבכית, זאת ההיא, הנחמודת שרצה אחרייך ראשונה לראות מה קרה. זאת שצועקת על כל הבנות שבאות אחרי זה לעוף משם כי זה פרטי, זאת שבתשעים ותשע אחוז מתיימרת להיות החברה הכי טובה שלך, זאת ששתיכן יודעות שהיא לא באמת החברה הכי טובה, זאת שתרצה נורא להקשיב לך ולשמוע לפרטי פרטים עסיסיים מה בדיוק קרה. ואז היא תחזור איתך, ידה האחת כרוכה סביב כתפייך, בפניה מבט של זאן דארק הקדושה המעונה. אל דאגה, למחרת כל הבנות כבר יודעות בדיוק מה קרה לך, איך ולמה, הקדושה דאגה לזה. נכון, זה נשמע כמו טראומה אישית שלי, אבל אתם יותר ממוזמנים לעשות סקר קצר בין הבחורות שאתם מכירים, ולראות, כמה מהן חוו את אותה סיטואציה אי שם בגיל הטיפש-עשרה… (פוסט זה הוא פוסט-אהבה לכל ידידיי הגברים שמבקשים ממני ללא הרף לשדך להם חברות שלי ואני כל פעם צריכה להסביר שאין לי חברות. רק עוד חברים בנים. אני מקווה שהפעם זה ברור.)